קאסוטו על שמות ל״ג:ז׳

7 פיסקה שביעית: אהל מועד ל"ג, ז'–י"א פיסקה זו שונה מסביבתה בצורות הפעלים שבה. הם באים כאן בצורה של "עתיד" או של "עבר מהופך לעתיד", במקום הצורות הרגילות בסגנון הסיפורים המקראיים, הצורות של "עתיד מהופך לעבר" או "עבר" פשוט. משום כך. ומשום ההבדל שבין אהל מועד הנזכר כאן ובין המשכן או אהל מועד המתואר בפרשה הקודמת ובפרשה הבאה, רבים סברו שיש כאן הבדל מקורות: הפרשיות המדברות על המשכן שייכות למקור P, ואילו כאן יש קטע ממקום אחר, המדבר על אהל מקודש של דור המדבר, שונה מן המשכן המדומה לפי דעה זו שבמקור P‏ וצורת הפעלים מורה על פעולות נמשכות ומתחדשות כפעם בפעם בכל חנייה וחנייה של בני ישראל במדבר.

8 ואולם מי שנוקט בדעה זו לא הבין את הכתובים על בוריים. ננסה לעמוד על פירושם הנכון.

9 הואיל וראה משה שעכשיו לא היה ה' מרשה לבנות את המשכן כפי התכנית שעלתה במחשבה תחילה מפני שלא היו בני ישראל ראויים לכך, הגה את הרעיון להכין דבר שיוכל לעמוד לפי שעה במקומו של המשכן, עד יעבור זעם. לא היה אפשר לו להתייחד עם השכינה בתוך מחנה ישראל, מכיון שהמחנה נטמא בעוון עבודה זרה, וה' לא רצה להשרות בו את שכינתו, ולפיכך לקח משה את אהלו ונטה אותו מחוץ למחנה כדי שיוכל לשמש לו כמקום מועד בינו ובין ה'. זהו עיקר תכנה של הפיסקה. ואשר לפעלים ולצורתם, אי אפשר שיורו כולם על פעולה מתחדשת בכל חנייה וחנייה. בתחילת פס' ז' מדובר על לקיחת האהל, על נטיתו מחוץ למחנה, כלומר על הוצאתו מתוך המחנה שבו היה לפני כן, ועל קריאת שמו. ובוודאי אין אלה אלא פעולות חד-פעמיות אפילו ממה שכתוב בבמד' י"א, כ"ד–ל', אין יוצא שהיה אז אהל מועד מחוץ למחנה; אין הכוונה שם אלא להבדל בין מחנה ישראל ובין מחנה השכינה שבתוכו. הפעלים שבהמשך הפיסקה, אחר הראשונים, מורים בלי ספק על פעולות שנמשכו עד שהוקם המשכן. והראשונים, יקח, ונטה, וקרא, אינם אלא דוגמאות נוספות של שימוש צורות הפעלים לפי הסגנון השירי, כצורת הפועל תשחת שכבר עמדנו עליו בח', כ'. כל הפיסקה כולה מנוסחת בסגנון שירי ובקצב שירי, וניכרים בה עקבותיו של שיר העלילה הקדום. הפעלים האמורים שבפס' ז' נשארו לפי הנראה כצורתם שבשיר, דווקא מפני שביתר הפיסקה רבו כמו רבו הצורות הדומות להם, שהיו ראויות לבוא גם בפרוזה, בהיותן מורות על פעולות נמשכות.

10 הנושא, משה, קודם לפועל יקח לפי השיטה שכבר עמדנו עליה עי' למעלה, על ט', כ'-כ"א, המקדימה את הנושא לנשוא לשם ניגוד או לשם הקבלה לפעולתו של נושא אחר. בפסוק הקודם נאמר מה שעשה העם כששמע על גזירת ה' שלא להשרות את שכינתו בתוכו, ועכשיו נאמר מה שעשה משה מצדו. העם עשה כך וכך, ומשה עשה כך וכך. הוא לקח את האהל שלו השווה י"ח, ז' ונטה לו אהל זה מחוץ למחנה, שלא היה עוד ראוי להתגלות האלהים, ולא רק מחוץ למחנה, אלא גם הרחק מן המחנה אין להבין הרחקה זו אלא מחמת נידוי המחנה, שנטמא בעוון העגל, וקרא לו אהל מועד, קרא לו שם זה משום שאהל המועד האמיתי, הוא המשכן, המכונה כבר בשם אהל מועד כמה פעמים במה שקדם, לא היה עדיין קיים ולא היה יכול להיעשות לפי שעה. כך רגילים בני אדם לכנות את התחליף בשם הדבר שבמקומו הוא בא. מקווה היה משה שבאהל מועד זה יאבה ה' להיוועד אליו, ותקוותו לא נתאכזבה. ומן הראוי היה שכל זה ייאמר כאן, שאם לא כן לא היינו יכולים להבין היכן נאמרו למשה דברי ה' שיבואו בפס' י"ב ואילך, הואיל ולא כתוב שם שעלה משה אל הר סיני ולא שום דבר שיורה על התבודדות משה לשמוע את דברי ה'.

11 לאחר שנאמר שמשה קרא לאהלו אהל מועד, ממשיך הכתוב: והיה, מאותו יום ואילך, עד שהוקם המשכן, כל איש מבני ישראל שהיה מבקש ה', כלומר שהיה רוצה לשמוע תורה מפי משה בשם ה', יצא אל אהל מועד, היה יוצא מן המחנה וסר אל אותו אהל אשר מחוץ למחנה: הדגשה נוספת להבליט עוד יותר שהמחנה לא היה ראוי לכך. ומכל שכן, כמובן, כשהיה משה עצמו מבקש ה' היה יוצא לשם. בפס' ח'–י' מתוארת התנהגותם של בני ישראל, שהיו מכבדים את משה כבוד רב, ומתייחסים בהערצה ובכניעה להתגלות האלהים: סימן שהיו אז חדורים רוח תשובה ואמונה שלמה בה' אלהיהם ובמשה עבדו. וכדאי היה שיובא תיאור זה כאן, לבאר לנו שמחמת נטייתם זו לתשובה זכו בני ישראל לסליחה שלמה כפי שיסופר להלן.